הפער בין מה שאנחנו חושבים ומרגישים לגבי עצמנו לבין התפיסה של אחרים לגבינו, הוא האלמנט המכריע שבונה את כל הסתירות והאכזבות שלנו. במיוחד בתקופה זו שהמראה החיצוני הוא בעל משקל חזק יותר מהמהות האמיתית, אנו מזמינים אתכם להיות האחרים ולהשתתף בעבודתנו המביטה על "להיות ולהראות". דרך מצבים יומיומיים מצחיקים, עדינים ופואטיים, אנו הופכים כמעט למיתוס של נרקיס, שבו הגוף האמיתי נמס והופך לאידיאל, לרעיון של עצמו ללא כל גבול בין הוויה אמיתית לבין נראות. "אם לא הייתי עבור האחרים מה שהאמנתי עד כה שאני, אז מי הייתי?" "אנחנו התמונות שאנו יוצרים מעצמנו. אנו בשינוי מתמיד. הזהרו כאשר התמונה לא משתנה." (לואיג'י פירנדלו)

מופע תיאטרון־מחול מאת חמי גולדין, אחיו של הדר גולדין, שהושב לקבר ישראל מעזה. עדות מחול אישית שנולדה ממאבק של למעלה מעשור, החושפת מבט מטלטל על המושג "משפחת החטופים" והמחיר האנושי והלאומי שהוא נושא. דרך אובייקטים פשוטים ומוכרים מיטשטשים הדימויים והגבולות שהכרנו ונפרשת תמונה חשופה של חיים תחת מלחמה שלא מרפה.

במהלך עבודתו ביום הכיפורים, נכנס הכהן הגדול אל קדש הקדשים כדי להקטיר קטורת ולכפר על ישראל. אולם, את תפילתו עבור העם הוא מתפלל בבית החיצון. תפילה קצרה, כדי לא למתוח מידי את המחכים לו בחוץ. ומהי תפילתו? שאם נגזר על שנה זו שתהיה שלא כדרכה, אז שהקיצוניות תופיע גם בכיוון החיובי. (ע"פ יומא נג: ומהרש"א שם)

כבר תקופה שאני לא מנווט במציאות הזו, פועל על אוטומט, מובל על ידי הדפוסים המוכרים, הרגלים, נורמות, מה שמותר, מה שנכון? ולפעמים, מתעורר בי איזה דחף לא מוסבר, או הרגשה שיכול להיות אחרת?

אחרי שידעתי שזה פרקינסון, אלוהים דיבר אליי ואמר: "תהיה מדהים או שתמות". בעבודה זו אני חוקר את שניהם: תסמינים רוקדים, ותנועה שחושפת מחלה וריפוי. מלאך - או אני בגרסה צעירה יותר שלי - סולח ורוקד עם חוסר היכולת שלי לאהוב באופן מלא ולהרגיש אהוב באופן מלא. מה אני הופך להיות בלי התסמינים האלה ובלי המלאך שלי ובלי תכריכים?