דרך ארץ

כניסה אל תוך הערפל: דיסאוריינטציה, קוצר נשימה,  לאן נכנסתי? הערפל הוא רחם אבל הוא גם השאול, הוא העולם שמעבר, הלא נודע השמיימי, והוא גם אוויר מלא אבק של חורבן עיר במלחמה. כשהוא נצבע בתאורה באדום הוא עשן שריפה ודם, כשהוא נצבע בטורקיז הוא גז ציקלון B, ובאור אפור הערפל הוא בטון של מנהרות. אנחנו בשבי ובשיעבוד: אומרים זאת הערפל, הריצה הסזיפית במעגלים, בתנאי רדיפה, הריקוד בדפוס רפטטיבי של נפילה וקימה- חיים ומוות, מוות וקימה לתחיה, כמו עוף החול בכלוב הקיום. הערפל והמעגל הם כמו אלמנטים מאגיים, טבעת מכושפת ולוכדת. שבי ושיעבוד- אומרות זאת 3 אלומות האור המציירות בחלל שלוש פירמידות מטילות אימה למרגלותיהן מתחוללת המלחמה.
ארבעה גברים נכנסים לערפל הזה ויוצאים ממנו, כארבעה שנכנסו לפרדס. כמעשה מרכבה, שאופן אחד שלה תקוע בארץ. וכמדרש קהלת על האדם שבבואו לעולם ידיו מאוגרפות כאוחזות ואילו בצאתו ידיו פתוחות כשומטות. גם כאן הכניסה לזירה מאוגרפת, היציאה ממנה בסוף המופע- בכפות ידיים מורמות, ככניעה, או כיציאה בשלום.
ובתווך: "ויאבק איש עימו". מאבק עז בין אוהב לאוייב, בין גוף לנשמה (הנשמה כמו מנסה להיחלץ מלפיתת הגוף המכביד כמשקולת, נגרר כצל, אבל גם דבקה בו), ומאבק בין אני לאנחנו, בין פחד לתקווה, בין חיים למוות. פעם ראשונה שאני מבינה את הבחירה המדוייקת "ויאבק איש עימו" ולא "ויאבק איש כנגדו". יש קרבה גדולה בין הארוס והטנטוס, בין המאבק לבין מעשה אהבה. יש רגעים קשים ויש רגעים חומלים, יש רגעים שלהט המלחמה מתערבב עם תשוקה ואני נזכרת בקינת דוד על יהונתן.
ההדהוד לכאן ולעכשיו חזק. הבועה אליה נכנסתי היא כמו תיבת תהודה למציאות בחוץ, קופסא שחורה שהולכים בה קולות המלחמה. סיסמאות מלחמה עולות לי תוך כדי הצפיה בריקוד: "ביחד ננצח", "לא מפקירים פצועים בשטח". הרקדנים לבושים שחור לבן כמו טוב ורע, כמו מלאכים טובים לצד מלאכי חבלה ומוות. אבל גם כמו לבוש חרדי שעומד בדיסוננס לשפת הגוף הלוחם ומזכיר את סוגיית גיוס החרדים שעל הפרק ומזכיר שכותרת הריקוד אולי מכוונת אפילו לכך-  ש"דרך ארץ קדמה לתורה". בהמשך החולצות הלבנות הופכות לדגלי כניעה שמזכירים את 3 החטופים שביקשו לברוח ונהרגו מאש כוחותינו.
הדיסוננס מופיע גם דרך מוזיקה שמזכירה פתאום תיבת תכשיטים מנגנת, כזו שעל גבה בובת רקדנית בלט- אבל כאן הריקוד כל כך אחר, גברי, אקסטטי, והדימויים העולים מנוגדים לאסתטיקה הקלאסית ההרמונית והמעודנת שהמוזיקה מציעה - דימויים של מומי מלחמה ונכות, של קרבן- פייאטה בה הצלוב מוטל בידי חברו באותה תנוחה אמהית מערסלת. ושוב המוזיקה מתחלפת לצלילים שמזכירים מוניטור, ומדגישים את הפרכוס והקרטוע כשל פצועים. כשל איקרוס נופל. ואז מוזיקת טכנו שמזכירה את נובה ועל מה נלחמים פה. ואז מארש, ואז ואלס, הכל מתערבב, כאוטי כמו מחוץ לחדר.
שרשרת הגברים מתגלגלת על הרצפה כמו גולם, זחל, מציעה בו בזמן גלגול נשמות, גלגולי חיים, התעברות, וחיבוטי קבר.ראש בעקב נוגע ומזכיר את התאומים הנאבקים עוד מרחם אימם "ואם כן למה זה אנוכי?!".
אני יוצאת - האם בשלום? הלומה, כואבת, מלאה רישומים, מאמינה מחדש בכוחה המשקף והמשחרר, המעורר והמחייה של האמנות.