שלוש רקדניות מתרגלות חוסר יציבות על הבמה. הרקדניות נכנסות למצבים של אובדן שיווי משקל, נופלות וקמות, בסחרור רפטטיבי ובתנועה מעגלית. העבודה נעה בין הרצון להתייצב לבין הצורך לשחרר ולהתמסר למרחב המתפרק. מתוך הקריסה והנפילה הן מוצאות שפה משותפת ותנועה אחרת, המתמסרת לחוסר היציבות. "נפילה אינה רק אובדן, אלא גם אפשרות לנחיתה אל ודאות חדשה." (שטיירל, 2015)

בערב חורפי וסוער, היא שבה הביתה, פושטת את מעילה ומדליקה את האור. ואז היא מבחינה בה - יושבת על אותו הכיסא כמו בכל יום, ראשה שמוט ובתוכה שורר חוסר שקט, נראה שאין בכוונתה לקום לעולם. שתיהן נמצאות בבית לבדן - אבל האם אלו באמת רק שתיהן? שם, במרחב החמים והבטוח, בין הגלוי לבין הנסתר, במימד שבין מציאות לחלום, נפרש סיפורן של דמויות הלכודות בזמן, בזיכרון ובתקווה שאולי הפעם משהו ישתנה.