Don’t look, I am changing

איפה שיש רצון יש חיים. הכי חשוב להמשיך לרצות. ועדיין, לא מכל אזור נוחות צריך לצאת. יש גם נוחות שהיא פשוט להיות שמחה. אנחנו שזורים אחד בשני כמו מושבת פטריות מתחת לאדמה. מזרימים חשמל אחד לשניה. אבל נמאס לי לפחד מזרים. אני זרה. אני יודעת שאין ממה לפחד. אני רוצה לפזר את האוצרות שלי כמו דבורה ששותה צוף מפרחי בר, לא כמו עץ שמשתרש כל שנה יותר. יש בתוכי עוד עצמי אחת, שלמה, שאף פעם לא פגשתי. בפנטזיות שלי אני מתעוררת בבוקר ורואה את הפנים שלי במראה, אני חושבת "מה עשיתי?" וצוחקת עם עצמי. אף אחד לא יודע חוץ ממני. ובמציאות, כשאתה מסתכל עליי העיניים שלך זורחות כמו אור של בוקר, ואני צומחת לכיוון האור שאתה מקרין. אתה כל כך רואה אותי, לפעמים אני רוצה שלא תסתכל. תסתובב רגע, אני צריכה לחיות חיים אחרים לגמרי. אני צוחקת ואז בוכה. אני רעבה. בפנטזיות שלי אני יוצאת באמצע הלילה לקנות קפה גדול ואבוקדו טוסט. מתענגת עליהם לבד. אף אחד לא יודע חוץ ממני. במציאות אני מתחככת בך כמו חתול ואומרת לעצמי "אתה אוהב אותי. אתה אוהב אותי. אתה אוהב אותי". לפעמים אני מכווצת את העיניים כאילו אני עומדת לירות חץ. לפעמים אני באמת יורה.

דואט לבחורה אחת / סולו זוג.

יוצרת: עדי הלמן

פרפורמרית ושותפה ליצירה: גל לוינסון

מוזיקה מקורית: יונתן בר און

ליווי אמנותי: יאיר ורדי

צילום דימוי: לירון גלר